אצל החסידים המצב מורכב יותר. כי בעוד שאצל הליטאים (פחות או יותר) ההנהגה, הממסד, הקהילה וההשקפה, הומוגנית ומסודרת במידה מסוימת (לא נכנס לרובד הפוליטי או החברתי, אלא מדבר על הרובד ההגותי). הרי שאצל החסידים הדברים הרבה יותר גמישים, הטרוגניים, משתנים ופחות מסודרים ומוגדרים.

אצל החסידים לכל קהילה יש אדמו"ר. ובכלל, הקהילה אינה באמת קהילה אלא חצר חסידית. האדמו"ר הוא לא רק הרב של הקהילה אלא הוא גם האבא המסור, המשפיע, המורה, ההוגה דעות, מתווה הדרך וקובע הכללים בכל הנושאים הקשורים לקהילה ולחברי הקהילה. כשמם כן הם "חסידים".

ישנם מספר מוטיבים מרכזיים שמאפיינים את התנועה החסידית ושעליהם מושתתת כל ההגות החסידית. אנסה להצביע על רעיון או ערך אחד, מין חוט או קו כללי שמוסכם בין כל החסידים והחסידויות. לעניות דעתי מה שמבדיל בין חסידים למתנגדים הוא הרגש הדתי. לפי החסידות יהודי צריך לעבוד את השם לא רק באמצעות המעשים (המצוות) ועם שכלו (למוד התורה) אלא גם (ובעיקר) על רגשותיו.

החסידות הדגישה את מעלת השמחה, את ההתבוננות בגדולת השם המביאה לאהבת השם ויראתו וכן באופן כללי לעורר אצל יהודים רגש חם הן כלפי השם והן כלפי יהודי אחר. אצל החסידים נוהגים לערוך "התוועדויות" (או "טישים") בהם יושבים יחדיו, מנגנים ניגונים חסידיים, מדברים דברי תורה, משוחחים על עניינים אישיים-נפשיים של היושבים ועוד.

הרגש הדתי מהווה קו הבחנה בין לימוד תורה לתפילה. ובעוד המתנגדים תפסו את לימוד התורה כערך הנעלה ביותר, החסידים הדגישו את מעלת התפילה של כל יהודי. לימוד התורה שייך בעיקר לשכל ולעיון, התפילה (לעומת זאת) שייכת ללב ולרגש.